פרשתנו ארוכה וכואבת. במרכזה לומדים על חטא העגל. 'לומדים' ולא 'קוראים'. בקריאה בעלמא מתקבל ציור איום
ונורא, וב'למידה' זוכים להנחיות מעשיות לנו ולבנינו. אמרו חז"ל (ע"ז ד:) "אמר ריב"ל לא עשו ישראל את העגל אלא
ליתן פתחון פה לבעלי תשובה. וא"ר יוחנן משום רשב"י לא היו ישראל ראוין לאותו מעשה…" רק "להורות דרך
תשובה לרבים". ללמד! עלינו ללמוד! מה לנו לעסוק בחטאים 'של פעם'? התורה אקטואלית ומלמדנו אודות היום !
פעוט שלומד ללכת – קם ונופל, צועד ומועד, נחבל ונחבט. זה התהליך. בלי נפילות לא ילמד להתייצב. המעידות –
מעידות על התקדמותו! כשילמד לרכוב על אופניים, יחווה נפילות כואבות – והן חלק מהלמידה. בדיוק כך ילד ונער
שלומדים 'ללכת' בדרכי החיים. עד שילמד ליישר צעדיו בדרכי ה', להיצמד רק לאורחות התורה, יפול ויקום, יסטה
לצידי הדרך ויושב, יפזול לשדות שבצדדים, יתגרה לעזוב הדרך הסלולה כדי 'להכיר' מה נמצא בָּ ׁשוֹל… זה התהליך!
ככה זה! דווקא הקמים ונופלים, הצועדים ומועדים, הם המה שבסופו של תהליך יהיו הכי איתנים, יציבים וממוקדים.
ניסיון החיים, ניסיונות החיים, ניסויי החיים, הם שמעצימים נפשית. עלינו להקפיד לא לקטול אותם בדרך להצלחה!
לאחר שישראל חטאו רומז הקב"ה למשה להתפלל בעדם וִ יסַ נְגֵּר עליהם (ברכות ל"ב. עה"פ ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם).
הקב"ה חפץ למען צדקם. משה רבינו 'מוסר נפשו בשליחותו', גם בשליחות קשה זו. שעת משבר של החניך – היא
שעת מבחן של המחנך. משה רבינו 'מתעקש' עד שאומר "וְעַתָּה, אִם תִשָּא חַטָּאתָּם , וְאִם איִן מְחֵּנִי נָּא מִסִפְרְך!".
כלומר, לא יעלה על דעתו של משה, המנהיג האמיתי, לומר 'או אני – או הם', אלא 'או הם – או כלום!'. אני איתם!
ברור שיש מושג 'הענשה', וגם בעוון חטא העגל נענשו. ברם, נדרשת חשיבה ויישוב הדעת לקבוע מתי ואיך להעניש.
(נאתגר את הקוראים לדעת ולהשיב בבירור: מי מהחוטאים בעגל נהרג בחרב בני לוי, מי מת משתיית 'מי המרים
המאררים' שמשה השקה, ומי מת במגפה . רק ת"ח שיודע להשיב על כך, ראוי לדון, לעיין ולשקול הענשת תלמידים…).
שמעתי השבוע סיפור נפלא אחר מיטתו של הג"ר ברוך ויסבקר ר"מ 'בית מתתיהו'. דיווחו לרב על תלמיד שיצרו
תקפו ונכשל בעישון בשבת. הרב 'נקלע במקרה' לשיחה עם הבחור והעיר בנועם כי חש ריח סיגריות. הבחור הסביר
שאכן הוא מעשן והוא 'מכור'. אמר ראש הישיבה "מעולם לא עישנתי, אך אני מבין שההתמכרות חזקה. אציע לך
עסקה! תעצור שבוע, אל תעשן, ותקבל ממני 600 שקל!". הבחור הסכים! בסוף השבוע בא ליטול שכרו, והרב הציע
לו "שבוע נוסף!". כך היה גם שבוע שלישי! אחרי שבוע רביעי אמר הבחור לרב "כבר לא נעים לי לקחת כסף, האמת,
כבר נגמלתי, ואני אפילו נגעל מסיגריות…".
זהו מחנך! זו מנהיגות! הרב לא גער ולא הוכיח, לא הזכיר כלל את מעשה העבירה. הוא הבין את הקושי, את התקלה, ובעצם עקר את העבירה מן השורש! בזה שהרב הציע 600 ש' – הבין.
הבחור 'מאה ליום' ללא 'שכר שבת', וחש עצמו נקי בעיני רבו . על מחנכים לקיים סדנא, ללמוד סיפור זה ולדון בו.
אילו היה הרב 'תופס' את התלמיד על חם, מה היה קורה? לאן זה היה מוביל? לאיבוד נפש מישראל! דבר גדול
התבטא על עצמו הגון הצדיק רבי אליהו לופיאן "שבעים שנה אני משגיח, ומעולם לא תפסתי תלמיד 'על חם'. ענק!
יש מחנכים 'קטנים' שרוצים להיחשב 'גדולים'. בעצם, הם מתנהגים כחתולים, עוקבים ותופסים עכברים. מאושרים
כשמצליחים. 'יודעים הכל ותמיד מגיבים'. רואים עצמם 'מחנכים גדולים'. התפקיד אינו להיות גדול, אלא להגדיל
נפש התלמיד! אדרבא, כדי להגדיל – עליך 'להתקטן'. 'כאילו' תמים, לא יודע הכל, לא שומע הכל… וכי משה רבינו לא
יודע מהי חומרת חטא העגל? 'לָּמָּ ה ה' יֶחֱרֶה אַפְך בְעמֶך '. הוא שואל 'למה'?! אלא ממשיך ואומר 'אֲשֶר הוֹצֵּאתָּ מֵּאֶרץ
מִצְרַיִם'. כביכול, משה רבינו טוען להקב"ה – 'וכי מה חשבת?' הם יצאו רק ממצרים, מקור הטומאה, ועדיין רגילים
למ"ט שעריה… משה שמע מהקב"ה ' וְיִחַר אַפִי בָּהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶה אוֹתְך לְגוֹי גָּדוֹל', אך משה לא חושב על עצמו כלל!
נדבק ברדכי ה' ובמשה עבדו: רש"י מביא מדרש, "ּומֹׁשֶה יִקַח אֶת הָּאֹהֶל וְנָּטָּה לוֹ מִחּוץ לַמַחֲנֶה". הוא עשה כך מתוך
מחשבה "מנודה לרב – מנודה לתלמיד", כלומר, 'יתרחק' גם הוא מבנ"י החוטאים. אמר לו הקב"ה "אני בכעס ואתה
בכעס? אם-כן מי יְקָּרְבֵּם? ׁשּוב אל המחנה!". לאחר 'נפילה' – נמצא אדם במצב מסוכן. ברגעי 'עצבות' פועל יצה"ר
להפילו עוד ועוד. דווקא אז עלינו להיות עמהם, לסייע בהקמתם, להעמיד נפש מישראל. 'העמדת פני קנאי וקפדן'
הכועס על בעלי עבירה, אינה מחנכת ! אדרבא, 'אוהב את הבריות ומקרבן לתורה'!
יחיאל מיכל מונדרוביץ'
