מאת הגאון רבי זאב גינצבורג שליט"א ראש מערכת "מכל מלמדי השכלתי"
לכל אחד יש חלום. ולא רק אחד. חלומות מסביב לכל מעגלי החיים שמקיפים אותנו. ויש סביבנו לא מעט מעגלים כאלה. ובסופו של דבר, רבים מהחלומות הללו מתגשמים, כך שטוב שחלמנו. אילו לא היינו חולמים, זה לא היה קורה לעולם. לא כל חלום מתגשם, אבל מי שלא חולם – בודאי לא עושה.
זה נכון, ובכל זאת, ישנן כמה תהיות שמתעוררות בהקשר לחלומות אלו.
הנושא הראשון שאותו נרצה להלן לבדוק, למרות המחשבה הראשונית המצדדת בעד לחלום חלומות, נבדוק בכל זאת מה החלום עושה לנו באופן אישי? האם הוא באמת מקדם או שמא דווקא מרחיק מהמטרה?
אז בא ונעשה ניסוי קטן. תן את עצמך ותשתף פעולה, כי זה עשוי להעצים אותך. תעצום לרגע אחד את העיניים ותחשוב. מהו באמת החלום שלי? בעומק בעומק. מה הייתי רוצה שיקרה איתי? לאן ארצה שהחיים יובילו אותי בסופו של דבר?
קח דף ועט ותכתוב את כל מה שעולה בראש שלך.
זו לא שאלה פילוסופית. זו שאלת החיים האמיתית. החלומות הם מערכת ההפעלה שלנו. בלי החלומות לא היה לנו שום רצון או אנרגיה לקום ולפעול.
ומאידך, לא יעלה על הדעת שנסכים לחלומות להוביל אותנו ללא שום בקרה. אם נתכנן לעצמנו את החיים, ולא נתןרק לחלומות להוביל אותנוכסומא בארובה , או אז חיינו יהיו חיים. אז נחיה באמת, לא רק נעבור ליד החיים.
אבל רק רגע, האם זה קשור איכשהולנושא הפסיביות?
אז בואו ונתחיל מהתחלה. נעשה קצת סדר בכל הסיפור. כנראה שכן. יש קשר הדוק בין חלומות )לא רק לחלמנות( ובין הפסיביות. ומי שבאמת התחיל ללמוד את הנושא הזה לעומק, יודע שאין באמת משהו בחיים שאיננו שייך לפסיביות. הכל שייך. יש דברים ששייכים באופן ישיר ויש עוד יותר, אבל כל תנועה נפשית או גופנית, קשורה ישירות או בעקיפין למידת הפסיביות בה התברכנו. בהמשך נצטרך לענות על השאלה מה זה בכלל לחיות, ומה נקרא רק לעבור ליד החיים, ואז נבין גם מה רב חלקה של הפסיביות בתחום זה של החלומות.
החלום והפסיבי
אז נקדיש רגע כמה מילים לחלומות הפסיביים. נעזוב לצורך העניין את הכלל ונדבר על הפרט. הפסיבי אוהב לרצות את הסביבה. כבר אמרנו זאת? הריצוי מתבטא באינספור תנועות. אבריימי הפסיבי זוכר את עצמו כבר בגן הילדים משתדל מאוד לרצות את הגננת. תמיד הוא יושב בפינה שהיא מבקשת
)היא יודעת עם מי אפשר להתחיל, ומי יעורר סערה כשתבקש ממנו להחליף מקום(, אבריימי עומד בשקט בתור לנטילת ידיים, וזה לא שלא אכפת לו שמוישי עקף, אבל עוד יותר אכפת לו שהגננת תהיה מרוצה. וכך זה ממשיך לאורך כל שנות היסודי, והישיבה – – – תמיד חשוב לו למצא חן בעיני המשגיח וראש הישיבה, ובהמשך את אשתו, ואת חמיו והשכנים וראש הכולל… ולצורך כך הוא מוכן לוותר על הרבה דברים חשובים אחרים , כי זהו הדבר החשוב ביותר בחיים.
אז למישהו יש ספק מהו אופי החלומות שלו? זה חייב להיות רק חלומות כאלה שאנשים יהיו מרוצים מהם. אסור לחלום חלומות אחרים, אישיים, תואמי האופי שלו עצמו. הוא בוחר לעצמו את המסלול, לפי מה שהסביבה דוחפת אותו )לפחות חושב כך(. זוהי הסיבה שהוא בחר ישיבה פלונית וחברותא אלמוני ומסלול לימוד פלמוני , ואשה מסוימת, וכולל שבו לומדים דווקא מסכתות ישיבתיות או אולי דיינות… לכל אחת מהבחירות שלו צורפה מחשבה ובדיקה מה הסביבה תאמר על זה, או את מי זה ישמח?
ומה אתו עצמו? לאן הנפש שלו משתוקקת להגיע? לאן הוא נמשך מטבעו?
את זה הוא לא הביא בחשבון. ואם רק נחשוב שהנפש שלו כמהה במקרה ללימוד הלכתי דווקא, ולא לסגנון העיון הישיבתי שהוא בחר בעקבות מילים טובות שחמיו הרעיף בלי כוונה, על ראשו של ראש- הכולל, נבין שיש כאן החמצה של החיים.
האם אדם יכול לשמוח וליהנות ממעשה ידיו, כאשר אלו אינם מותאמים לרצון הפנימי שלו?
בכל המקרים שאנו פועלים מתוך רצון לרצות, אנחנו מפסידים את עצמנו. חשוב שנבהיר נקודה זו, ולא נזהה אותה בטעות עם מידות טובות.
הרצון לרצו ת את הזולת
נוכל לזהות כמה סיבות לצורך או לדחף הזה, לרצות. כשנדע לשים את האצבע על הצורך שלנו, נדע להתמודד עם זה יותר בקלות.
א. לא מסוגל לראות שאנשים מתאכזבים.
ב. פחד מביקורת
ג . התבטלות לזולת או הערצת אישיות
זה נכון שיש הרבה דמיון בין שלושת הסעיפים הללו, אך טוב לפרק אותם לגורמים, זה יקל על ההתמודדות איתם. ננסה לתאר כל אחד מהם.
א. לא מסוגל לראות אכזבה – הפסיבי רואה את עצמו, ודי בצדק, כאיש אוהב חסד. וכאמור, הוא צודק, יש בו באמת הרבה ממידת החסד, הבעייתיות מתחילה כשהחסד איננו מתוקן והוא פורץ מהגבולות הראויים. הפסיבי אוהב לתת, אוהב לשמח את הזולת, אוהב לפנק, לתת ברוחב לב, אוהב לראות את הזולת מחייך, שמח ומאושר. הפסיבי אוהב להרעיף מילים מעוררות מוטיבציה
והשראה, משמחות לב. או בקיצור, הוא אוהב אנשים ואוהב לראות שטוב להם, ועוד יותר, לעשות להם טוב בעצמו, במו ידיו. לא פלא שקשה לפסיבי לראות אכזבה. אכזבה של הזולת מבחינתו, זה כשלון אישי שלו. ואף אחד לא אוהב להכשל. בדוגמא קיצונית נחשוב על הורים שמסרבים לשים גבולות לילדים, כי הרצון הגבוה שלהם הוא שהילדים יהיו מאושרים, ולפי תפיסת עולמם, או השריטות שהביאו מבית אבא, ששם החינוך היה נוקשה ומוקפד מדי לטעמם – אם לא נותנים לילד יד חופשית, הוא סובל.
אך האם הגבולות הפתוחים שהם הנהיגו בבית אינם גורמים סבל לילד, ואולי אף גרוע יותר?
היום כולם יודעים שילד מסוגל להוציא את כוחותיו אל הפועל דווקא מתוך מסגרת ברורה שנכפית עליו. חוסר המסגרת אם כן, פועל לרעתו! כך עם בנים כמו גם עם תלמידים. שלא לדבר על כך שהילדים והתלמידים מרגישים בקלות ברצון לרצות, וגם מזהים בקלות את הפחד מלראות אכזבה, והם נשאבים ליצירת מניפולציה כמעט בלי לרצות.
המערכת עובדת כך: כשילד מגלה את הכלי האדיר הזה שיש לו ביד, שהוא יכול בקלות להפעיל את הוריו או מחנכיו, לדרוש ולקבל מהם רכוש או טובות הנאה, קשה לבא בטענות לילד שויתר ולא השתמש בזה. או במילים פשוטות: כמה מוסר צריך היה הילד הזה ללמוד, כדי להתגבר ולא להעמיד פני אומלל, כשהפרצוף הזה כל כך מצליח לו…
וכמו שאנו אומרים תמיד: השאלה האם זה טוב או רע, מידה מתוקנת או מקולקלת – אינה יכולה להפשט ולהשפט רק על פי הנראה לעיניים כאן ועכשיו, אלא בעיקר על פי ההשלכות העתידיות. ואם בהמשך זה גורם הפסדים ונזק חינוכי, לא יהיה זה הוגן להתלהב מהחיוך המקומי של הילד, ולהחליט שנעשה כאן מעשה אצילי של בעל חסד.
הפסיבי, בעל החסד – חייב אם כן להתגבר ולתקן את החסד שלו, ולהחליט שגם אם הזולת יתאכזב ממני, אני אמשיך לעשות רק את הדברים הנכונים בעיני הבורא.
ב. פחד מביקורת – פעמים אחדות הצמדנו כבר את המילה 'פחד' בהקשר להנהגות של הפסיבי. ולא בכדי. זוהי האמת, מאחורי פעולות רבות של הפסיבי מסתתר פחד. חינכו אותו למידות טובות, לנתינה, לאצילות, להתחשבות, לוותרנות, לפרגן, לשאת בעול, להקשיב, לתת כתף. כל זה התקבע אצלו במשך השנים לתוצר המוגמר שאנו רואים לפנינו: "פסיביות". אפשר להתווכח אתו על הפרשנות המוזרה של כל המידות הטובות הללו שמנו חכמים, וכי מה בינם לבין הפסיביות – אבל כך זה מצטייר אצלו. אז אין בכל פלא שמבחינתו זה בלתי נסבל לשמוע תלמיד מפטיר מאחורי גבו, שהוא, המורה – קשוח מדי או אפילו קפדן. מבחינתו זה כאילו אמרו עליו שהוא חסר לב ובעל מידות מושחתות. וזה ממש לא נכון כי בזמנו כשלמד בישיבה, הוא דווקא היה בין חסידי לימוד המוסר ומאוד עבד על המידות… אז זה נכון שיש בו קצת יותר מדי רגישות, לא צריך להתייחס מדי ברצינות לכל מה שהזולת אומר או חושב, אבל נא לזכור, שאצל הפסיבי הביקורתיות הזאת כלפיו היא באמת נורא
ואיום, כי לא מדובר כאן על טול קיסם מבין שיניך, אלא טול קורה מבין עיניך. מערערים את כל האישיות שלו.
ג . התבטלות לזולת – אחת התכונות היפות של הפסיבי, זוהי היכולת "להתחבר" לזולת. במקרה שלנו, היכולת הזאת עשויה להביא אותו להתבטלות כלפי הזולת. אחרי תרגילים לא מעטים שעושה הפסיבי לאורך החיים, של התחברות וניסיון להכנס לראש של השני ולהבין את המהלכים שלו, הוא מתחיל להפנים שקו המחשבה של השני הוא הרבה יותר חכם, הרבה יותר עמוק ומבין, המעשים שלו הרבה יותר שקולים ומתוכננים, אפילו סגנון הדיבור הבוטח שלו, הרבה יותר משכנע מזה שיש לו עצמו. וכך לאט לאט אדם מאבד את הזהות שלו, ומנסה ככל האפשר לסגל לעצמו סגנון תואם-זולת.
ואיך הוא רואה את עצמו? בינתיים, כאדם חסר חן ויכולות, עד שיצליח להתאים את עצמו למראה המוצלח של אותו אדם או אנשים שאותם הוא מעריץ. ויש רבים כאלה. ומכאן ועד דחף פנימי לרצות את אותם אנשים מוצלחים – הדרך קצרה.
לפני שנים, לאחר מקרים אחדים שקרו, עסקתי בסוגיה הכאובה של תלות רגשית בין חברים בישיבות, וכתבתי על כך מספר מאמרים שמנתחים את התופעה ואת השלכותיה, כמו גם דרכים פרקטיות לצאת מהמעגל האובססיבי הזה. באותה תקופה קיבלתי מכתב מאלף מאיש חינוך ידוע, שהאיר את עיני, שאחת הסכנות הגדולות ואולי הגדולה שבהן – שהבחור מאבד את האישיות והזהות העצמית שלו, והופך להיות כפיל של פלוני או אלמוני, חקיין עלוב, שמוותר על הסגולות המיוחדות בהן חונן, זורק את הכל הצידה והופך להיות נושא כלים לאדם שלא תמיד ראוי לכבוד הגדול והמפוקפק הזה. אך גם אם כן, הבורא אינו חפץ ברבבות מלאכים זהים, כמו בבני אדם השונים כל אחד בטבעו, וכל אחד עובד ומתקן על פי תכונות נפשו.
ובמאמר המוסגר נוסיף, ששגיאה זו של התבטלות איננה רק כלפי חברו ובן גילו. גם כלפי רב ומורה דרך, לא אמורה להיות התבטלות שיש בה הערצת אישיות, אלא הערצת הדרך ואופן הפעולות. ולכן גם החיקוי, יש לומר, אינו אמור להיות חיקוי עלוב של פעולות חיצוניות, אלא ראיית העומק שבהם והתבטלות לרעיון ואופן היישום. וכך גם מהצד השני, מצד המשפיע והנותן – מורה דרך אמיתי, אינו אמור לעודד את תלמידיו להיות טפלים ובטלים לו, דבר שישאיר אותם בגדר "תלמידים" הנסמכים על שולחן רבם כל ימי חייהם. העידוד מצידו צריך לגדל אותם מתוך ראיית העתיד, מתוך רצון לגלות את כוחותיהם שיהפכו הם לגדולים ומשפיעים בעצמם.
אלו הן אם כן, המכשולים העומדים בפני הפסיבי, כשהוא מגיע עם החלומות שלו, ואנו עומדים מולו ומתריעים שחלומות אלו צריכים בדיקה שמא מחלק פסיביותו הם נובעים, ו ממילא הם לא מושכים אותו אל ייעוד חייו הרצוי לפי תכונות נפשו.
מה החלום שלך?
תפנה בבקשה לזה שיושב לידך, לבן היקר שלך בשעה שקטה של ביחד, לחברותא בסוף הסדר, או לידיד שקרוב אליך מאוד והוא חשוב לך. תפנה לו זמן ולב. שבו על הספסל בניחותא ואז תשאל אותו בכנות "מהו החלום שלך?" תסתכל לו בעיניים, שהוא יראה בהן רצינות. שיענה עם יד על הלב, שהוא יראה ש מאוד חשוב לך לדעת את התשובה, אתה לא סתם מחטט. אתה שואל מהלב, לא לצורך מחקר חברתי. כך הוא ירצה לשתף פעולה ולענות תשובה פנימית, מעומק כזה שאפילו הוא לא הכיר ולא ידע שיש בו. התשובה שלו עשויה להיות מרתקת ממש. בעיקר עבורו.
אבל למה לדבר על אחרים? ומה אתך בעצמך?
תפנה זמן לעצמך מטרדות היומיום, את עצמך תשאל אז בכנות באותה שעה של מנוחת נפש מוחלטת, מהו בעצם החלום שלי?
אז נכון, לכל אחד יש סביבו מעגלים רבים. המעגל האישי, המשפחתי, החברתי, מקום התעסוקה שלו ועוד. לכל מעגל יש את החלומות שלו. וכן, גם הכיוון חשוב, לא רק החלום עצמו. אולי אפילו חשוב יותר. על איזה מעגל החבר הזה )למה חבר, אני בעצמי!( חושב תחילה?
יש אחד שהמחשבה הראשונית שלו מתמקדת בלהעלות קצת את רמת החיים. די, אין לו כח לדקדוקי העניות האלה. למה הוא צריך לעמוד במכולת, לקחת בידיו את הגבינה משובחת, ולהחזיר למדף. ושוב לקחת ושוב להחזיר… יש כסף אין כסף. לא, זה יקר מדאי. די! קשה לו עם זה, הוא רוצה להתחיל להשתכר יותר, שיוכל להרשות לעצמו לחיות קצת יותר גבוה, בלי לקמץ. ו יש אחד שרוצה בסך הכל קצת שלווה בחיים העמוסים … הקצב והמתח גומרים לו את הכוחות, והוא רוצה שיהיו קצת יותר זמנים של הרפיה. זמנים של שלווה, זה הכל. שיהיו לו כמה ימים שבהם הוא יכול לעזוב את הכל ולשכב קצת לנוח באיזה צימר מפנק בצפון או סתם כך על שפת הים, עם ספר טוב ביד ולשכוח מכל העולם. )אבל בלי שהראש יישאר בעבודה, טרוד ממה שקורה שם עכשיו בהיעדרו(.
ויש אחר שהשאיפות שלו הם בתחום הרוחני. המצב הלימודי למשל, לא משביע רצון. התפילות מדאיגות ממש, דורשות שיפור מיידי, זמנו היה יכול להיות מנוצל קצת יותר. גם ההנהגות שלו עם האשה והילדים לא מי יודע מה. הוא היה רוצה שיתפנה לו ביום קצת זמן עבור לימוד מעמיק בספר מוסר שעוסק בתיקון המידות, אבל הטרדות של היומיום לא מאפשרות את זה.
ואולי דווקא התחום החברתי הוא זה שמפתח אצלו דמיונות וחלומות? הוא מרגיש קצת חלש וקטן ליד החברים. אילו רק היתה לו תקשורת אישית טובה יותר, דימוי עצמי גבוה יותר – החיים שלו היו נראים אחרת לגמרי. אם הוא היה יותר שנון ויותר זורם בחברה, הוא היה יותר מקובל ויותר מוערך. כמה טוב היה אז…
איש חלומו
אז מה באמת החלום שלי? לאילו מחוזות הוא לוקח אותי? האם באמת חשוב לי המצב הרוחני או התנאים הגשמיים בהם אני חי? ואולי הקריירה היא זאת שממלאת את כל ישותי בדמיון ? ויש גם המון קריירות בתוך עולם התורה והישיבות עצמו, לא צריך לחשוב מיד על רופא או עורך דין, ולבטל בהינף יד כל שייכות אלי.
ולכן גם לא תמיד צריך להתפעל מאידך, מאדם שחולם חלום רוחני. נער צעיר שחולם להיות גדול הדור, או להציל את עולם התורה, זה לא תמיד אומר משהו. זה אולי אומר שהוא רוצה להיות "יותר". יותר מאחרים, יותר ביחס לאחרים. מישהו שכותבים עליו בעיתונים. לא חייב להיות שהוא חושק פשוט למצות את היכולות שלו, להיות הכי הרבה, ביחס ל מה שהוא עצמו יכול להיות.
ואולי הוא סתם רוצה "להיות". גם לזה קוראים קריירה. כך במילה פשוטה. אז נכון, יפה שהוא רואה קריירה בלהיות גדול הדור, או בדברים נשגבים אחרים, וזה יפה מאוד, אבל אחרי הכל זה עדיין עניין של מיתוג, של עליונות פשוטה. הרבה יותר היה מרשים אילו הוא היה חולם להיות למשל "אדם גדול", או סתם "גדול". גדול במידות, גדול בתורה, בחסד. להיות גדול. זה לא משרה או תפקיד ולא קריירה. אין לזה בגדי עבודה של צורבא מרבנן, זה בינו לבין אלוקיו. וזה מה שיפה כא ן.
אנחנו חיים בדור של מיתוג. כל אדם שווה על פי מה שהוא עוסק. כמה אנשים יש תחתיו, כמה ראשי מחלקה ממהרים לבצע כל גחמה שלו. בכמה קודקודים הוא שולט? או איזה כח יש לתפקיד שהוא עומד בראשו? האם אנשים יתרשמו כאשר אספר להם שאני זוכה להיות ה'משמש ' שלו לפעמים? האם להיות מחותן של אחיו זוהי פרוטקציה? האם המוסד שלו נחשק, ושווה לשמור על קשרים אתו? איזה תואר יוסיפו בעיתון כשיזכירו את שמי, לפניו ולאחריו ?
אצל הרבה אנשים, להגיע להישג – גם רוחני – פירושו להגיע למעמד. בפגישה הראשונה עם אדם לא מוכר, מבררים בזהירות מה משלוח היד? כך נוכל להעריך עם מי יש לנו עסק. כמה מוכר: מיד אחרי השאלה "מה השם שלך, בבקשה?" מגיעה השאלה "במה אתה עוסק?" – כי אם רוצים להכיר באמת, הרי לפי התפיסה המערבית, מה שקובע את הערך של האדם זהו העיסוק שלו. האדם הפסיק להיות היכולות, העומק הרגשי, המידות הטובות ותכונות הנפש… במה אתה עוסק! זה מה שאתה.
ובינתיים,
תחלום! אבל אל תשכח את ההווה
ובכן, זה טוב לחלום )חלומות טובים כמובן(. זה אפילו הכרחי,למי שרוצה להתקדם בחיים. כל תחום עם החלומות שלו. אבל יש דבר כזה. יש בהחלט לפעמים, שלא רק שהחלומות לא מקדמים, הם אפילו מרחיקים אותנו מהמטרה. הם גוזלים מאיתנו את ההווה. כי מרוב שאנחנו חולמים וחולמים – אנו מרשים לעצמנו לעצור בעמדת המתנה. כי הרי בינתיים זה לא החיים עצמם, עדיין, זה רק בינתיים.
קוראים לזה "לשגות בחלומות מתוקים". ומה בינתיים? שום דבר מיוחד, בינתיים זה רק בינתיים. עוד לא הגענו למצב האופטימלי, למצב הרצוי, שבו נוכל באמת לעשות את הדברים כמו שצריך, כמו שהיינו רוצים. ואם אנחנו במקרה גם פרפקציוניסטים, וכל דבר חייב להיות בשלימות, לא פחות – המצב קשה שבעתיים, כי אם זה לא יהיה עד הסוף, הוא לא שווה בכלל.
שוכחים שגם בינתיים אפשר לעשות משהו. גם אם זה לא יהיה "כסף גדול", גם אם לא יהיה עד הסוף ומושלם – כי אין לנו בינתיים את הכלים והיכולות, ובכלל, אין בעולם דברים מושלמים – אבל משהו כן אפשר לעשות. והמשהו הזה, זה בדיוק מה שנדרש ומצופה מאתנו כרגע. לא גרם אחד יותר. האם גם את זה לא נעשה?!
ויש חשש גדול, שמא בעל החלום ייקבר חיים מתחת הריסות חלומו…
אז בואו נפסיק לחלום חלומות עתידיים, נתחיל לחשוב חלום חדש: מה החלום שלי להיום!! כעת שעת בוקר מוקדמת ואני פותח את העיניים, מה אני מתכנן להספיק מעכשיו ועד הלילה?
מ"ב מסעות בני ישראל
השאלה שכולם שואלים, וכבר רש"י בפרשת מסעי עמד על כך: מדוע מפרטת התורה בכזו אריכות את ארבעים ושניים המסעות שעברו בני ישראל בארבעים השנים? ואכן, אם המטרה היא רק להגיע – כמו בכל מקרה שאדם יוצא למסע ארוך ומפרך – שאין חשיבות לדרך שעשה, כמו שחשוב לדעת לאן הגיע לבסוף, ומתי – אם כך, התורה לא היתה נזקקת באמת לכל האריכות. אך כאן יש דבר מופלא, עליו כבר עמד הסבא מקלם ז"ל:
יש לנו טבע לחלום על עתיד וורוד יותר. לחלום להגיע ליותר הרבה, ליותר גבוה. סוג של אופטימיות. אבל מה בינתיים? טוב, זה הרי רק בינתיים. מה יש לעשות מזה עסק. ינוקא בן שנתיים ממתין בכליון עיניים להגיעו לגיל שלוש. הבטיחו לו חלאקה. הדודות צובטות בלחי ו מבררות בכל הזדמנות: "נו, מתי כבר החלאקה?", מתי תהיה גדול? והנה מגיע היום הנכסף, החלום מתגשם, ואין ממנו מאושר.
ומה עכשיו? עכשיו ממתינים לעלות למכינה. אז הוא כבר באמת יהיה גדול. ומשם ממתינים לכתה א' ומטפסים עד ח', וכל שנה שמסתכלים אחורנית, אה! הייתי אז קטן, שנה שעברה עדיין לא היתה כלום… היא רק היתה בינתיים, להגיע למטרה הנכספת. וכעת, החלום הוא להגיע לישיבה, ולא סתם ישיבה, ישיבת החלומות. הימים חולפים והנער כבר שם. ולאחר שבועיים מתחילים החלומות על ישיבה גדולה. או אז באמת יתחילו החיים…
החלום הזה אשר חלמת
ראש ישיבת אש התורה,רבי נח וינברג זצ"ל, היה מספר את סיפורו של אפרים.
אפרים היה ילד שאהב את החיים. בעיקר את הזמנים היפים שבהם. לא את היומיום המשעמם. כשהיה יושב בכתה היה משתעמם, כי הוא חיכה שתגיע כבר ההפסקה שבה הוא יוכל להראות לחברים
את השעון החדש שקיבל ליום ההולדת. בהפסקה הוא מאבד מהר עניין וממתין בקוצר רוח לסוף היום שבו הוא יוכל ללכת הביתה לנוח קצת. בבית הוא משתעמם וחולם על יום הבר מצווה של בן הדוד האהוב, הקרב ובא. יום אחד, החליט אפרים שהוא לא הולך לחיידר. די, אין לו כח. הוא יוצא בבוקר אל הגן הציבורי, מתיישב על ספסל, הכל שקט מסביב, כולם כבר הלכו איש לדרכו, זה ללימודיו וזה לעבודתו. שעת בוקר שקטה ונעימה, רק ציוץ הציפורים העליז מפר את הדממה שמסביב, והשמש מפזזת בעליצות מלטפת את פניו הרגועים. את הזמנים האלה הוא דווקא כן אוהב.
וכך יורד אפרים אל כר הדשא המזמין, שוכב ונרדם… בחלומו הוא רואה איש שיבה בעל זקן ארוך שרוכן עליו, מלטף את ראשו. הוא קם ממקומו והזקן פונה אליו בחיבה ומראה לו קופסת פלאים שמתוכה יוצא חוט זהב. זהו חוט החיים שלך, הוא מסביר לאפרים. "בחוט הזה", כך הוא ממשיך ואומר, "תוכל להגיע בקלות ומיד למקומות היפים, לא תצטרך לעבור דרך התחנות המרגיזות והמשעממות של החיים. בכל פעם", כך הוא הוסיף והסביר, " כשאתה מגיע לצומת משעממת, כמו למשל שיעור ארוך שלא נגמר, או אולי למצב חברתי מלחיץ ולא נעים, או סתם זמנים של 'סתם', שאין לך שום עניין בהם – אתה פשוט מושך בחוט הקסמים והחיים שלך דוהרים קדימה. משיכה חלשה מקדמת אותך בשעה-שעתיים, משיכה יותר חזקה יכולה לקדם אותך בכמה ימים ואפילו שבועות וחודשים! חבל להשקיע זמן ואנרגיות בזמנים שלא קורה בהם שום דבר מעניין ומהנה". כך אמר הזק ן והסתלק.
אפרים קם ממקומו, ממשש את חוט הקסמים ומחליט לנסות. למה צריך לחלום על יום הבר מצווה של בן הדוד, אם אפשר להגיע אליו תיכף ומיד? הוא מושך בחוט משיכה חזקה, מדלג כמה חודשים קדימה… והנה, הוא לבוש כבר בגדי חג חדשים, עומד ומפטפט בעליזות עם כל בני הדודים העומדים שם נרגשים. איפה אני נמצא? באולם המפואר שבעיר הגדולה, ביחד עם כל בני המשפחה המורחבת. הוא בילה כמה שעות, הבר מצווה היתה נהדרת, וכעת אפרים שוכב במיטה וחושב. כמה יפה היה מצידו של הזקן שנתן לי את קופסת הפלאים במתנה…
למחרת אפרים יושב בכתה, הרבי מסביר את התוספות הקשה ואפרים מתחיל להסתבך. עוד מעט הרבי ירגיש שהוא לא בעניין ויפנה אליו, ישאל מן הסתם שאלה או שתיים שיעמידו את אפרים במצב מביך למדי. בשקט בשקט פותח אפרים את התיק ומוציא את קופסת הפלאים. לאן כדאי לדלג הפעם? מחר יהיה יום אפור בדיוק כמו היום. אפרים מחליט לדלג לשנה הבאה. הרבי של שנה הבאה, כך אומרים, הוא הרבה יותר מעניין. השיעורים שלו מלאי עניין, מלווים בסיפורים והמחשות. אלו יהיו החיים האמיתיים באמת.
אפרים מושך משיכה חזקה והימים דוהרים קדימה.
השנה החדשה מתחילה, ראש חודש אלול עם תקיעת השופר המרגשת בסיום התפילה, וכל התלמידים מתיישבים במקומותיהם. כמה טוב שדילגנו על התקופה הקודמת. אבל רק כמה ימים
בודדים יכול היה אפרים ליהנות מהחידוש… מהר מאוד זה הפך לשגרה. שגרה משעממת למדי. עברו עוד כמה ימים שאין בהם עניין מיוחד ואפרים עסוק כבר במחשבה על העתיד.
לאן הפעם?
הוא מחליט לדלג לבר מצווה שלו עצמו. הוא ממריא בעזרת חוט הפלא ונוחת שבועיים קודם לכן, וההורים לוקחים אותו לחנות הלבשה, קונים לו חליפה, מגבעת ונעליים, כמה יפה. מכאן ואילך יתחילו החיים האמיתיים, כל מה שהיה עד כה, היה רק "בינתיים". טוב שהוא לא השקיע בו זמן מיותר. עוברים כמה שבועות יפים ומרגשים, עברה גם החגיגה והספרים שקיבל במתנה כבר מסודרים בארון החדש, נוצצים ומבהיקים. ומה עכשיו? שוב זה רק בינתיים. צריך לדלג לחיים היפים, האמיתיים. כעת הוא רוצה לעלות לישיבה. זה בכלל לא בעיה. משיכה הגונה בחוט הזהב והנה הוא כבר שם. הוא דילג גם על הבחינות הקשות ועל מתח הקבלה… הוא לא אוהב את הקשיים והמתחים, בשביל מה הוא צריך את זה? הוא כבר שם ביומו ה גדול, אורז חפצים ויוצא לדרך.
החיים מלאי עניין, אבל מהר מאוד הוא מגלה שישיבה איננה רק מקום בילוי חברתי. קודם כל צריך ללמוד שם, והרבה. והוא הרי לא מתורגל להשקיע, וגם לא מעוניין… והמשגיח, ששומר את צעדיו ולא מרוצה בעליל מהתפקוד הכושל, רק מגדיל יותר ויותר את התסכול ואת הרצון למשוך שוב בחוט הזהב הפלאי ולגמור כבר עם זה.
ולאן הפעם?
בישיבה הגדולה יש חופש פעולה. אתה כבר לא ילד קטן ולא אומרים לך מה לעשות. משיכה הגונה מקדמת אותו בשלוש שנים. הוא מגיע איכשהו לישיבה חדשה שהוקמה בדרום רחוק, נותנת סיכוי גם לכאלה שעד היום לא ממש השקיעו. ואז מתבררת לו האמת המרה. גם בישיבות גדולות יש פיקוח, גם שם צריך לתפקד, גם שם יש דרישות סף שעליהן לא מתפשרים. בשביל מה הוא צריך את כל זה? הוא הרי אוהב את החיים היפים, הקלים והנעימים…
אין לדעת מה היה עושה אדם אחר, אבל לאפרים אין שום בעיה. כ מה יפה היה מצידו של הזקן ההוא הבלתי נשכח! כעת הוא ידלג לחתונה. אז יתחילו הימים היפים באמת. אז לא יעמוד לו מעל הראש שוטר, ולא יהיה מי שיכוון את צעדיו. הוא יהיה חופשי לנפשו לגמרי לגמרי. הוא מדלג גם על הפגישות וההיסוסים, על הלבטים, על התשובות השליליות ועל האכזבות… הוא עובר ישר לשבועיים שלפני החתונה. אלו היו באמת כמה שבועות קסומים ומעניינים, אבל אז נגמרו שבע הברכות, ושוב הוא צריך לעשות עם עצמו משהו של ממש. ושוב הימים המשמימים והאפורים, אותם אפרים לא אהב מעולם.
התחנה הבאה תהיה לידת בנו הבכור, מאורע שבהחלט אי אפשר להפסיד אותו. אבל עד אז לא יקרה שום דבר מיוחד. להיות אבא זה כבר באמת משהו אחר. הברית, הפדיון, ושוב ימים של סתם. ימים של בינתיים. משם אפרים עובר לבר מצווה של שרוליק הבכור, ולחתונה של שמוליק… אין לו סבלנות לגדל ילדים, לחנך, לנקות, להאכיל, להמתין עד בוש ליד הד לת באסיפות הורים… נחתן אותם ודי! למי
יש כח לקום בלילות לקולו של תינוק רעב, לרוץ למרפאות, להציץ בדלפקי זכוכית שיושב מאחריהם פקיד זועף… כשנחתן את הילדים נוכל סופסוף לנוח.
ואז מתגעגעים לימי הפנסיה, שמביאה בעקבותיה את חוסר העניין…
בגיל העמידה הוא מגלה שאמו כבר הזדקנה מאוד וצריכה עזרה. זה לא בשבילו. הוא מדלג עוד עשר שנים, זקנו כבר הלבין היטב, ואמו נפטרה זה מכבר… כעת הוא מדלג לגיל תשעים פלוס ומוצא את עצמו לבד. למעט העובד הזר שמאכיל אותו בכפית מלו כלכת, דייסה תפלה ועכורה שהיתה פעם חמה… איפה אני נמצא? בבית אבות? מי שם אותי כאן?
איפה הילדים שלי? שרוליק, שלוימי, שמוליק, נחמי…
הם לא הרגישו כנראה צורך לסעוד אב זקן שמעולם לא השקיע בהם כלום.
הוא מסתכל אחורנית ומבין שהוא הפסיד את החיים שלו. הוא הגיע לזקנה מופלגת אבל מעולם לא חי. אבל למה? הוא היה הרי בכל התחנות הנעימות והמעניינות, לא דילג על כלום?
ואז מתנוצצת בו ההכרה, שלא שם נמצאים החיים האמיתיים. הם נמצאים כנראה דווקא בקשיי היומיום וההתגברות עליהם. והוא לא היה שם. ובגיל תשעים ויותר, מפנים את המבט אחורה ומסתכלים על הימים היפים שחלפו ואינם… כמה חסר לו צחוק של תינוק, תינוק משלך, לא נכד נשוי וטרוד שקופץ לעיתים רחוקות לבקר. כמה היו יפים החיים העמוסים, טרטורי הטלפון בשעות לילה והעצות החכמות שנתתי והועילו כל כך… אבל כל זה חלף ביעף, בלי שנזכה למשש את העונג העכשוי.
- • •
אפרים מתהפך לצד השני ומרגיש שמישהו רוכן מעליו. ולפתע נשמעת זעקה… "א-פ-ר-י-ם !!! אתה כאן?! מחפשים אותך בכל העיר…" הוא מתעורר היטב, והנה חלום…
למחרת בבוקר, לא היה צריך לעורר את אפרים זמן רב. אמו הופתעה לראות אותו קופץ מהמיטה בזריזות לא מצויה ורץ לחיידר כמו טיגריס משחר לטרף. הוא נחוש להתחיל לחיות את החיים האמיתיים. שוב אין לו שום רצון לדלג על שלב כלשהו.
כך נראים חיים של אדם פסיבי שחי מחלום לחלום.
ראש הישיבה, ישיבה שאותה הקים בעשר אצבעותיו לפני שלושים שנה, ובינתיים ביומיום הוא כל כך עסוק בלרדוף אחרי תלמידים סוררים, לגעור ולנזוף במ שתמטים, לייצר עונשים יצירתיים ולבצע מעצרים חיפושים וסילוקים…שאין לו את הזמן והפניות להכנס רגע לבית המדרש השוקק, וסתם כך לרוות נחת. אם רק יעצור רגע מהמרוץ, הוא עשוי לגלות לתדהמתו שאת רוב ככל זמנו, הוא מקדיש
בפסיביות מזעזעת לאלו שמושכים באופן שלילי את תשומת לבו, במקום להקדיש את מיטב זמנו לטובים והשקטים, לבני העליה שמרווים נחת וזכאים לכך באמת.
וזה בדיוק מה שהתורה מלמדת אותנו בפרשת מסעי. כל התחנות שבדרך חשובות. כל תחנה יש לה "שם" ויש לה תפקיד. זו לא סתם תחנת רכבת, תחנת מעבר, שצריך להתקדם הלאה ולסמן וי. ראוי אפילו לספר עליה בתורה הקדושה. וזהו ההבדל בין מי שחי באמת את כל רגע מחייו, למי שרק עובר ליד החיים.
ראיתי פעם אברך צעיר, שהלך עם בנו יד ביד לגן הילדים. לפתע הגיח מולם יהודי מבוגר שעון על מקל, שהפטיר לעומתו: הוי, כמה שאתה עוד תתגעגע ליד הקטנטונת הזאת שתקועה בידך, מחזיקה חזק את היד הגדולה של אבא. עוד תתגעגע לזה. והוא צדק. יש כל כך הרבה יופי בכל שלב בחיים. אבל אנחנו רואים רק את הקושי, את הטרדה, את העייפות ואת חום השמש היוקד וחושבים על הימים והשנים הבאים לקראתנו לשלום, שבודאי יהיו יותר קלים ויותר נעימים. למה לא להיות אופטימי? ובינתיים החלומות היפים הללו, מנשלים אותנו מחוויית החיים עצמה. במקום ליהנות משירת הילדים ומפטפוטיהם העליזים, אנו מרימים קול זועף על השעה המאוחרת ועל כך שמחר לא יתחיל הבוקר בזמן.. . הילדים גדלים, מתפתחים ומחכימים, ואנחנו היינו יכולים בקלות להיות חלק מהתהליך, שותפים מלאים לחלומות, להתפתחות, לתקוות וללבטים. להיות חלק מהגדילה שלהם. אבל אנו בטיפשותנו, עומדים מהצד חסרי סבלנות וממתינים שזה ייגמר כבר ויהיה לנו קצת שקט… זה מה שנקרא לעבור ליד החיים. בבוקר תאמר מי ייתן ערב ובערב תאמר מי ייתן בוקר. אין לך קללה גדולה מזו.
לחיות באמת זה לחיות את רגע ההווה. אין עבר ואין עתיד, כרגע יש רק רגע אחד, הרגע הזה עכשיו. אז בא ננקה את השולחן ונ תחיל את החיים מחדש
אהבת חסד חלק שני פרק י"א בהגה"ה. ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו… ואמרו חז"ל בילקוט: אין ועתה אלא לשון תשובה. ותמה שם, היאך רמוז במילה "ועתה" לשון תשובה? בשלמא המשך הדברים: לאהבה את ה' א' וכו', אך במילה ועתה? ופירש שם בשם גאון אחד, הובא גם בילקוט לקח טוב פרשת עקב… עיין שם היטב.
הנה בעל החלומות
מספרים, שפעם הגיע ר' נפתלי אמסטרדם לרבו הגר"י סלאנטר ז"ל, והתאונן לפניו, אילו רק היה לי המוח של השאגת אריה, הלב של היסוד ושורש העבודה, והיראה של רבינו… או אז הייתי יכול להגיע רחוק. איזה חלום מתוק. אבל הגרי"ס לא נהנה ולא התפעל מהחלומות והכיסופים הללו. מיניה וביה הוא אמר לו: נפתלי! עם הלב שלך, המידות שלך, המוח שלך! עם זה עליך לעבוד. חלומות מסוכנים. אילו רק היה אחרת, הכל היה אחרת. אבל זה לא אחרת, ועדיין חובת העבודה השלימה מוטלת עליך. אז שלא יהיו לך תירוצים.
חיים או חולמים?
אין חיים בלי חלומות, אבל גם אין חיים כשהכל רק חלומות. מה זה בעצם לחיות?
לפעול
לייקר כל דקה
בתפוקה
מלאה
להחיות את הרגע הזה
מנוחת נפש
לסלק
חלומות של
עבר ועתיד
להתמקד
ולהתרכז
בהווה
מעגל החיים
החיים זה לא העבר. העבר נגמר וחלף. החיים הם גם לא העתיד. העתיד עוד לא הגיע. החיים הם מה שקורה איתי ברגע זה ממש, בהווה, ורק בו. העבר אין והעתיד עדיין, החיים הם מה שיש לנו עכשיו. זה נשמע אולי פשטני מדי. לא חידשנו כלום, אבל מה לעשות שרוב מוחלט של בני האדם לא חיים את ההווה שלהם. וזה אסון. הראיה הטובה ביותר לכך, שרק מעטים מצליחים להגיע למנוחת הנפש, שהיא פסגת כל המעלות, לדעת הסבא מקלם וגדולי תלמידיו. רק מעטים מגיעים, וזה אומר הכל.
העבר מלא בצער וכאב, על דברים שלא עשיתי או לא עשיתי נכון, וגם על דברים שעשו לי ולא יכולתי להתגונן. העתיד הוא חלום מלא בחששות ופחדים. מי יודע מה ילד יום. לא שם נמצאים החיים.
יש אנשים שאוהבים לצלם. הם רואים לאחר מכן את התמונות ומתפעלים… חיוך מתוק של ילד, נוף בראשיתי קסום. אבל בכל המקומות הללו הם היו בעצמם! הם היו שם וצילמו, אז למה הם לא התפעלו בשעת מעשה?
חבר נסע לטיול בוונציה. לא היה לו די פנאי ופניות לבלוע את כל המראות היפים. הוא נסע נסיעות ארוכות ברכבת, ואת המצלמה העמיד ליד החלון שתקלוט את כל ה מראות הנשקפים. רק כשהגיע הביתה ובמשך שעות ראה את ההסרטות, יצא מגדרו מרוב התפעלות, מה רבו מעשיך! ובכל המקומות הללו הייתי בעצמי? ואנכי לא ידעתי…
ואולי באמת זה עדיין לא היה אז מעניין, כי אז זה היה בסך הכל הווה. ההווה לא מעניין. היופי נמצא אצל האנשים הללו בעבר. ר ק כשממסגרים את החיים בתוך תמונה והם הופכים לעבר, רק אז הם יודעים להשמיע קריאות התפעלות. איזה מקום יפה זה היה, איזה ילד מתוק וחינני, תראה להקת צפורים… רק כשרואים את החיים מעבר לכתף, לא כשנמצאים בתוך התמונה הקסומה בעצמה. כמה
חבל. כמו אותם ילדים שאוהבים להביט במשקפת, הם רואים את הנוף הנמצא במרחק כמה מילין. אם יהיו שם באותם מקומות ממש, ויראו את אותם דברים מקרוב – לא יהיה בזה שום דבר מעניין… כי אלו הם בסך הכל החיים עצמם. מה מעניין בהם?
אז אולי נציע להם להסתובב עם מראה גדולה, ולראות את גן הירק המלבלב שהם כרגע נמצאים בו – מאחורי הכתף בזמן אמת, מבעד למראה שבידם? הוא ייראה להם הרבה יותר מעניין, אין ספק בדבר. ממש כמו ההנאה להתבונן בתמונות שבאלבום, במקום להרים את הראש, לפתוח עיניים ולראות את אותם מראות כשהם במציאות…
מנוחת הנפש ומנוחת השבת. המנוחה האמיתית איננה הפסקת העבודה, היא עבודה בפני עצמה. חוסר עשייה יכול להיות אולי מנוחה גופנית, אבל גם היא איננה מושלמת אם אין מצרפים לה מנוחת נפש. מנוחה היא רק זו המשתיקה את המסיחים המטרידים שמסביב, ומאפשרת לחוות את חוויית החיים. להיות אני עצמי, בלי כל המסביב המטריד. זוהי החוויה העמוקה ביותר של החיים, חוויה של "להיות".
החלומות של הפסיבי
כן, גם אנשים פסיביים חולמים חלומות. למה לא? ובכל זאת יש כמה הבדלים שעושים את זה למשהו אחר לגמרי.
לחלומות של הפסיביים, יש נטייה להתקע. כי הפסיביים חזקים בלחלום וחלשים בלבצע. הפסיבי לא מבין מה אתה רוצה ממנו: האם לא מספיק שאני חולם ומתכנן… צריך גם לקום ולעשות? !
הפסיבי נוטה לראות בחלומות שלו עשייה. זה שאני יושב ומתכנן, זה עצמו "עשייה" של ממש. מושקעים בזה אנרגיות רבות. החלומות אינם נתקלים בחומה חוסמת. לחלום גם הפסיבי יכול בלי מעצורים. אבל לבצע – זה כבר דורש ממנו לדבר עם אנשים, ולא תמיד הם מסכימים אתך, אתה צריך לשכנע, ולא להשתכנע, להסביר, להתעקש ולהתמודד – הכל פעולות אקטיביות מאוד, שבהחלט לא מתאימות לאופי של הפסיבי ורק מכבידות עליו. יוצא, שלא רק שהחלומות שלהם אינם משמשים כמערכת הפעלה, ואינם מניעים אותם לשום מקום, הם עוד עוצרים אותם, ולא נותנים להם להתקדם. במקום לעשות, הפסיביים מסתפקים בחלומות.
יצר הרע ושמו "אילו"
ויש גם חלומות מסוג אחר. לא חלומות על עתיד, אלא על עבר… ליצר הרע הזה קוראים אילו. כל היום אילו הייתי במקום אחר, בתפקיד אחר, נולד במקום אחר, מתחתן עם אשה אחרת וזוכה בילדים אחרים… אילו היה לי יותר זמן לעצמי, אילו היו מחנכים אותי ליותר אקטיביות…
זה שיכול היה לומר אילו באמת, הוא יוסף הצדיק שנפל מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, ודוקא הוא לא הניח לעצמו להרפות שרירים ולתרץ את עצמו באילו זה. עשה את מה שיכל, במקום שיכל ובאופן הטוב ביותר.
אדם כמו שר המשקים שנפל זבוב בשוגג, וביום לא בהיר מוצא את עצמו מורחק ממשרתו הרמה מנותק ממשפחתו ומכל אשר לו, אפילו אור השמש נמנע ממנו.. וכך יושב מספר שנים ונמק, ויוסף מגיע אליו אם שאלה-תמיהה… מדוע פניכם רעים היום??? גם כן שאלה… האם חסר סיבות להזעיף פנים? ליוסף זה היה תמוה. ואנו בקטנותנו תמהים על תמיהתו.
עניין יעקב שנתבע על שביקש לישב בשלווה. הפרשה מתחילה בוישב, שהוא לשון מנוחה וקביעות, אבל ההמשך מאוד לא מתאים, צרות יוסף שאינם מסתיימים בפרשה זו וממשיכים לפרשות הבאות… עיין דעת תורה לר' ירוחם, מכתב מאליהו ח"ה 264 – על עניין הסתירה שבין שאיפה לשמחת ושמח בחלקו.. האמת היא שיש סתירה בין שני הכוחות החזקים האלה שהם אמורים להוביל את האדם, בלעדם אין כלום… אבל השמחה עלולה להכחיש כוחה של השאיפה והשאיפה עלולה להכחיש כח השמחה כי אם מרוצה מעצמו לא ישאף.. וכן להיפך, אם לא יראה תוצאות וישמח בהם לא תהיה מוטיבציה להשקיע.
עיין ילקוט לקח טוב על פרשת וישב, עוד דברים בשם מהרי"ל חסמן ומהסבא מקלם. לא רוצה לחלום
יש גם את אלו שלא מוכנים לחלום. טוב להם כפי שהם. טוב להם? לא בטוח, אבל הם לא רוצים לעשות שינוי. הם חרדים מדברים לא מוכרים. לא מוכנים לקחת סיכון. הם טוענים שכל החולמים למיניהם רק בורחים מהמציאות, ורק הם עצמם חיים את ההווה )מוכר?(. ומה האמת? לפעמים דווקא הם אלו שבורחים מהמציאות. הם לא רוצים לעמוד ולהתמודד מול מציאות לא מוכרת. עדיף להם ההווה הלא פשוט, מעתיד מעורפל ואולי מסובך יותר. אז שלא יספרו סיפורים כאילו הם חיים הווה ואתה שוגה בדמיונות ומנסה לברוח. בו בזמן שהם הבורחים הגדולים ביותר!!
ויחלמו חלום שניהם \ חלום חלמתי ופותר אין
