מאת הגאון רבי זאב גינצבורג שליט"א ראש מערכת "מכל מלמדי השכלתי"
לפנינו מכתב ששלח רב לתלמידו משכבר הימים.
נקרא את המכתב בשים לב, וננסה לתהות ולהתרשם, על טבעם של רב ותלמיד זה, אקטיביים או פסיביים? נתבונן גם על ההשלכות המעשיות מתכונות אלו.
היה היה לי בן. מאיר קראו לו. בן יחיד.
מה לא עושה אבא לבן יחיד – על מנת שבנו יפרח, יגדל, יעלה. הרי זהו בנו היחיד. זהו מקור גאוותו. זוהי כל תקוותו. משוש חייו. האם יש איזשהו דבר בעולם, שלא עושים עבור בן יחיד?
ואכן, אפשר לומר שעשיתי הכל.
כמעט הכל.
את כל מה שחשבתי אז, באותם ימים להכל. את כל זה עשיתי עבורו.
הלא זהו בני היחיד.
כמה שעות השקעתי, כדי לשוחח איתו, להדריכו, ללמדו, לחנכו ולחכמו.
הכל לפי שניו כמובן, עד כמה שניתן למיספי ליה כתורא. עד ועד בכלל. אך לא יותר מזה, שחלילה לא יהיה לו הלימוד לזרא. שלא יכבד עליו, לפי מיעוט שנותיו.
תדיר הייתי מתעניין אצל שאר מוריו ומחנכיו, האם מצליח? האם מתקדם? כיצד מתנהג? מה היה מצבו בשנה הקודמת, ומה יעלה בגורלו בשנה הבאה? ותמיד תמיד, ממש תמיד, היו הכל ממלאים פיהם בשבחו. תלמיד למופת. תמיד יודע, תמיד מבין, מחונך, מנומס, שקט ורגוע. אף פעם אין תלונות.
והנה, עברו ימים נקפו שנים, הנער גדל, כמו גם הצפיות שלי ממנו. ובלי משים, הוא כבר בישיבה, והנה הוא כבר בישיבה גדולה, וכבר הגיע לפרק האיש מקדש, ומשהו מתחיל לא למצוא חן בעיני. יותר מדי רגיל, יותר מדי סטנדרטי. בלי מנוע, בלי בעירה עצמית, בלי טיפת חיות, בלי… איך לומר זאת?
וכעת לבי נוקף: היכן טעיתי? מה לא עשיתי די לבני יחידי?
נכון, יש לי כמוהו עוד כעשרים וחמשה בנים… בכל שנה ושנה, כך בערך בכל כתה.
וכולם כולם – בנים יחידים הם לי.
אז למה דוקא הוא?
אולי כי הייתי מרוצה ממנו. מרוצה מדי מהשקט שהוא העניק לי. אף פעם לא היו לו דרישות חריגות. מסתפק במועט. כמעט לא הרגשתי בו. תמיד מבין, תמיד שקט ומתחשב, תמיד יודע להסתדר עם מה שיש. כזה הוא, נולד עם מידות טובות. זו האמת, וזה לא בגלל שאני כמו אבא שלו. אבא שרואה רק את החיובי בבניו.
בכל שנה ושנה יש לי קבוצת בנים חביבים חדשה, את כולם אני אוהב. כולם כמו בנים. "כאילו ילדו". ובכל זאת, מאיר הזה שלי, יש בו משהו מיוחד, שגם לאחר שנים רבות, אינני יכול לשכוח. אף פעם לא היו לו דרישות מיוחדות. גם לא בתחום הרוחני. אף פעם לא פטפט, לא הפריע, לא התבלט. ידע להסתדר תמיד עם החברותא שהצמדתי לו. אף פעם לא התלונן, תמיד ידעתי שאם אין מי שיסכים ללמוד עם פלוני או אלמוני, תמיד תשאר לי הברירה להצמיד אותו למאיר. מאיר תמיד יקבל אותו כמות שהוא, לא יתלונן ולא יתנגד לשידוך הכפוי. כי כזה הוא מאיר. תלמיד ממושמע וצייתן. אף פעם לא מטריד בשיעורים, לכל היותר שואל שאלה קצרה, וגם זה, לעיתים רחוקות ובנימוס מופלג. גם אם התשובה שאענה לו, לא לגמרי תתיישב על לבו, הוא לא יטריח אותי בשאלות חוזרות ונשנות. הוא בחור עדין ומנומס, המאיר הזה.
אפילו יותר מדי… כבר אמרתי?
אבל את זה אני מבין רק היום.
היום אני תופס ששגיתי.
היה לי יותר מדי טוב עם הנימוס שלו. עם השקט שלו. היה לי חבל לקלקל אותו. ודוקא בזה קלקלתי. היום אני יודע שטעיתי. היום אני רואה את התוצאות, ויודע, שלא הייתי צריך להיות מרוצה מהשקט שלו. היה לי אסור להשלים עם המופנמות הזאת שכפה על עצמו. נכון, זה היה מרצונו. מרצונו החופשי, לא אני דרבנתי אותו לכך… אבל בעצם אולי כן, אולי גם לי יש חלק בזה, לא רק בזה שלא מנעתי, יתכן שאפילו עודדתי בלי משים… כי היה לי מאוד נח עם הפסיביות הזאת.
היום אני כבר יודע, שמאיר כמעט לא הגיע לכלום! הישגיו דלים, מעט ידיעות, מעט הבנות, מעט עמקות, הוא היה יכול להיות היום יותר מחודד ומפולפל, יותר למדן, מתמיד ומשקיע… הוא אמנם לא היה 'עילוי' מעולם, אך בשקידה ובמרץ, יכול היה לכבוש פסגות!
וזה לא קרה.
אז למה שתקתי כל השנים? למה נתתי לו לשתוק? למה לא עודדתי אותו לדבר, להתווכח, להתעקש, ואפילו לקטוע את מהלך השיעור בהערות ושאלות, גם אם לי אישית זה היה מפריע. למה הרשיתי לו לשבת בשקט?
כי היה לי טוב עם זה.
כן, אני חייב להודות: נהנתי מהשקט והמנוחה שהוא העניק לי. את הזמן שהרווחתי, ניצלתי לדברים חשובים, כמו, לענות תשובות לשואלים, או להסות את המפריעים. מאיר לא היה ביניהם. אף פעם לא. לא מאלה אף לא מאלה. ולכן הוא נותר בפינתו בשקט. שקט שמותיר אותו היום, לאחר שנים רבות ויקרות של ישיבה ליד הספר – עם יכולות אישיות בינוניות, ועם ידיעות קלושות למדי. כמות ידיעות, שבלימוד פורה, תכליתי ונמרץ, ניתן היה לרכשה במשך חדשים ספורים בלבד!
היה היה לי בן. חשבתי שלבני היחיד אעשה בכל. כך רציתי בכל ליבי. אך לא כך היה…
הוי מאיר בני היקר!
במה אכפר על השנים היפות שעברו ואינם. שנים בהם ישבת ליד החברותא, והנהנת בראשך הן הן. שנים, שישבת בשיעור, וקיבלת את הדברים בשתיקה כהודאה. לא משום שלא היה לך מה לומר, פעמים רבות דוקא כן, אלא שסברת אולי כי העדינות והמופנמות מזמינות הערכה, ומי יכול להרשות לעצמו לוותר עליה?!
בשורות אלו אני בא לבקש מחילה ממך, מאיר יקירי. סלח לי ומחל לי, על כי קיבלתי אותך כפי שאתה… סלח לי שלא הכרחתי אותך לצאת מעורך, להיות משהו אחר, או אולי נכון יותר: להשאר שם ולהיות מה שאתה באמת. להיות טבעי יותר, ספונטאני וזורם. קצת יותר לדרוש את מה שמגיע, קצת יותר לעמוד על דעתך האישית, בלימוד ובכלל… עם קצת חיוך, קצת הומור, קצת הבעת רגשות. גם אם לפעמים לא תדע להבדיל בין שעת-שיעור להפסקה, ולי, זה מאוד יפריע. למרות זאת. להנאתך ולטובתך, על אף הקושי האישי שלי.
ומה עכשיו? כבר מאוחר?
וזה בדיוק מה שאני עומד לומר לך כעת, מאיר יקירי. אתה עומד היום ערב כניסתך לחופה, ודברי אלו יהוו מתנה נכבדה ליום כלולותיך.
אתה נכנס בעת הזו למסגרת לימוד חדשה. מסגרת שמזמינה תדמית חדשה. כעת הרבה יותר קל לשנות ולהתחדש. שתבין, גם לולי זאת הייתי מציע לך לעשות שינוי, וכמה שיותר מהר. אבל בשעת מעבר למסגרת חדשה, זה בכל זאת קל יותר. שמע לי בני היקר, הפשל שרוולים והחל בהסתערות. בנה לך תדמית חדשה. תדמית פחות מאופקת, תדמית של אדם שיודע היטב מה הוא רוצה מעצמו ומאחרים.
ובזאת, אוכל גם אני לכפר אולי – על חלקי שלי בענין.
ולרגע אל תחשוב כי התדמית הזאת פחות משתלמת או אולי פחות מכובדת. לא אוכל להסכים אתך בזה. "כבוד חכמים ינחלו". רק כך לומדים ומחכימים, ורק זהו הכבוד האמתי!
דבר אחד יכול אני להבטיח לך, מאיר: ל'מאיר' הבא שלי, זה כבר לא יקרה. שוב, לא אתן לו להסתגר בתוך הקונכיה שנה שלימה, גם אם ציוני המבחנים שלו יהיו משביעי רצון, כמו שהיו בזמנו הציונים שלך. אני לא אתן לו לשבת לנוח על זירי דפנה… ובזה אולי, ייסגר מעגל, וגם קרבנך אתה, לא היה לשוא. אז שיהיה לך הרבה מזל טוב והרבה הצלחה במסגרת החיים החדשה!
באהבה כנה, אהרן – רבך מלפני שמונה שנים.
